לצעוד בשבילי האהבה

קצת עליי | מסע של חיים, ריפוי ואהבה

מיום שאני זוכרת את עצמי הייתה בי כמיהה עמוקה להבין את מהות החיים, את בני האדם, את המסתורין.
כילדה הרגשתי זרה, שונה. הייתה בי ידיעה פנימית שלא ידעתי לתת לה מילים, הרגשתי וראיתי דברים שבעיני אחרים נראו מוזרים.
עם השנים למדתי להשתיק את הקול הפנימי ולהתאים את עצמי לציפיות, רציתי להרגיש אהובה, ראויה, להיות כמו האחרים, 
למדתי להתאמץ, להוכיח, להיות ילדה טובה, לעשות את הדבר הנכון.
מבחוץ הייתי ילדה נפלאה. מבפנים הרגשתי ריקה, חסרת ערך ולא בטוחה.
לא ידעתי אז שהאהבה, הערך ותחושת השייכות שחיפשתי בחוץ  נמצאים בתוכי.

השנים במערכת החינוך

עשרים וחמש שנים מחיי הייתי מורה, מחנכת, יועצת חינוכית וחברה  בצותי ניהול וצוותים מובילים.
אני לא יודעת אם בחרתי בחינוך או שהחינוך בחר בי.
תמיד הייתה בי אהבה עמוקה לילדים, ובעיקר לאלה שלא תמיד נראים הילדים ה״שקופים״, אלה שמתקשים למצוא את מקומם ולהשמיע את קולם.
רציתי שידעו, כשהם מביטים לי בעיניים, גם בלי מילים, שהם אהובים, ראויים, פלאיים ונפלאים. שירגישו שיש מי שרואה אותם באמת. בדיעבד אני מבינה שגם אני חיפשתי את מה שכל כך רציתי להעניק לאחרים.
ובכל זאת, בתוכי המשיכה לפעום כמיהה. הרגשתי שאני לא מביאה את עצמי לידי ביטוי, שיש  משהו שמבקש להתגלות.

 נקודת מפנה בחיים
סביב גיל שלושים, התרחשה נקודת מפנה בחיים. הייתי אז אמא לשני ילדים קטנים, התגרשתי,  פגשתי את רותי בר־שלו, שהפכה למורה הרוחנית שלי, מורה לחיים.
אני זוכרת את המפגש הראשון איתה, בהשתלמות של מורים שנקראה ״מעגל נשים״.
רותי דיברה עברית פשוטה, אבל אני לא הבנתי מילה. הדברים נשמעו לי מוזרים, ובאותה נשימה מוכרים.  הנשמה שלי רקדה בזמן שהראש ניסה להבין. בעיקר הייתה בי ידיעה ברורה, הגעתי הביתה, מצאתי שביל. 
למעלה משני עשורים אני לומדת להכיר את החיים מתוך מה שמתרחש, להבחין בין העולם כפי שהמיינד - השכל החושב והמפרש, המח ההשרדותי יוצר מתוך פחד, נפרדות וצורך בשליטה, לבין האפשרות לפגוש את החיים כפי שהם באמת את השיעור שבאנו לעבור, את החכמה של הנשמה.  לחיות את הידעה שאין צורך להוכיח את ערכנו או להרוויח אהבה,שאנחנו אור מעצם היותנו, ברואים בצלם אלוהים ולכן האהבה שאנחנו פלאית, אינסופית, אינה מותנית ואינה תלויה.

כשהדרך הישנה הסתיימה
הלמידה הזאת לא הפכה את חיי לנטולי פחד או כאב.
להפך. היא הזמינה אותי לפגוש את כל מה שניסיתי למנוע במשך שנים. היא הפגישה אותי פנים מול פנים עם חוסר אונים. ככל שניסיתי להתנגד, להיאבק ולנסות לשלוט בחיים פגשתי יותר ויותר פחד, דריכות, חרדה וחוסר אונים עד שבגיל ארבעים ותשע תשו כוחותיי והתמוטטתי. בהתחלה רציתי רק להחלים, לחזור לעצמי לחיים הישנים, המוכרים.

הגוף והנפש היו מותשים, לא נותרה לי ברירה אלא להיכנע.
הגוף לא השאיר לי ברירה, וכך למדתי את אחד השיעורים הגדולים בחיים. למדתי להרפות,  להסכים לשהות באי הידיעה ובעיקר להיות בנוכחות מלאה. . לעשות צעד קטן, לעצור, לפגוש ומשם לראות מה הצעד הבא. 
לאחר תקופה של כחצי שנה
 נפרדתי ממערכת החינוך, למדתי פסיכותרפיה גוף־נפש־רוח ויצאתי לדרך עצמאית, נפתחה דרך חדשה.
 
כשדרך נגמרת מתגלה שביל
מיום שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות מטפלת, לגעת בלבבות של אנשים.
שנה אחריי שפרשתי ממערכת החינוך סיימתי לימודי פסיכותרפיה גוף-נפש-רוח, מסלול של ארבע שנים. השנה האחרונה היתה בתקופת המלחמה, היא התחילה מיד אחריי הטבח הנורא. אספתי את כל מה שאספתי במשך השנים, כיועצת, מאמנת, מנחת קבוצות, מטפלת בהורים, פסיכותרפיסטית ואולי בעיקר ניסיון חיים ובמשך שנתיים נסעתי ללוות ילדים ומורים שהיו מפונים. ובמקביל התחלתי ללוות אנשים במסעות החיים. אנשים שמבקשים להכיר את עצמם, ללמוד את השיעורים, ללמוד את עצמם מתוך ובזכות מערכות יחסים, ללמוד את עצמם האמיתיים, את היותם חופשיים ואינסופיים.
כשאני פוגשת אדם, אני לא מבקשת לפגוש אבחנה או בעיה.
אני מבקשת לפגוש את הנשמה. את היופי, הפלא, החוכמה.
ככל שיש רשות לפגוש  פחד וכאב בעוצמה, נושרת קליפה אחת קליפה ונותרת הליבה.
אני מאמינה במפגש אנושי פשוט, קרוב ואמיתי. במרחב שיש בו הקשבה, סקרנות, יושרה וחמלה.
אני אוהבת את החיים. את הפשטות, את המוזיקה, את הריקוד, את הטבע והמסתורין.
אני אוהבת לכתוב. הכתיבה מאפשרת לי להקשיב לקולות פנימיים, לפגוש אזורי עיוורון ולתת למה שמתגלה מילים.
אני מבקשת להמשיך  ללמוד אותי האמיתית מתוך החיים