כשהלב מדבר נגמרות המילים

פרק ראשון — שלוש בלילה

אני אוהבת את הלילה, התודעה פתוחה ונקייה אלה השעות בהן אני מרגישה נוכחת, ערה.  אני גרה בגליל, מחלון המטבח אני רואה את השקיעה, כשיורדת חשכה אני רואה את חיפה נצבעת באורות. הלילה הזה חשוך במיוחד, חיפה לא מוארת כהרגלה אני במטבח מבשלת מודה על השפע, חושבת על שאמס ובוכה. אני שומעת בלי סוף מטוסים זה מעלה בי חוסר שקט, מחשבות והרהורים על כמה שבריריים החיים.  בכל מטוס כזה יש טייס, לכל טייס יש אשה, ילדים, הורים שאולי גם הם לא מצליחים לישון כי הם מתגעגעים ומודאגים, בכל דקה עלולה לפרוץ מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה, יודעים היכן היא מתחילה, אין אפשרות לדעת מה יהיה בסופה. 

עולה בי צמרמורת, אני יכולה למצוא את עצמי כמו שאמס, גרה לבד באוהל שורץ חרקיםבלי אוכל, חשמל, גז, ללא מים זורמים.

כשאני מתכתבת איתה אני חושבת על סבתא ילדה בת עשר, שורדת שואה,
שאיבדה את ביתה ואת כל משפחתה, ילדה קטנה בזהות בדויה,  מסתירה את היותה יהודייה. אני תוהה מה ההבדל בין שאמס לבינה? אני מצטמררת כשאני עונה שמה שמשותף, זה שנאה. 

שאמס במקור מדיר אל בלח, מאז שהכפר שלה הופגז ובעלה נהרג היא חיה באוהל בנוסיראת. כבר כמה חודשים אני מעבירה לה סכום קטן של  כסף  כדי שתוכל לקנות לעצמה לחם וביצים.
סיפרתי את זה למעט אנשים, בעיקר קרובים. חלקם שאלו שאלות חכמות, אצל אחרים ראיתי בזוית העין דמעות והיו גם בודדים שהזעיפו פנים ואמרו שהם לא מבינים, לא מקבלים ולא מסכימים. זה מכאיב לי,  בעיקר כשאומרים "הם כולם מחבלים" איך כולם?  גם תינוקות? ילדים? שאמס לא מחבלת, אני מרגישה את הלב שלה, אני מתרגשת מכל מילה שהיא כותבת. אפשר אולי להנדס את תודעה אנושית אבל נשמה מזהה כשהיא מדברת עם נשמה "הם שונאים אותנו", אומרים לי, ואנחנו? אני עונה, אנחנו אוהבים? "מחנכים אותם להרוג" ואותנו? ילדים בני 18 מתגייסים לצבא כדי לאהוב? 

  בתקופה האחרונה אנ עייפה מדיבורים, אני מרגישה שנגמרו לי המילים. 

אין משמעות לוויכוחים עקרים, שמשאירים אותנו במעגלים סגורים. 

אני עצובה כשסוגרים את הלב, כשמחזיקים דעה ולא מתקרבים. כשמאמינים בצדדדים, טובים רעים, אויבים. כשלא מבקשים לגעת בלבבות פועמים.

היו לי הרבה התלבטויות אם לכתוב אני יודעת שאני במיעוט, שאני שונה. 
שאני חושבת אחרת מרוב האנשים מכירה, לא פעם זה השאיר אותי בתחושת בדידות קשה יחד עם זאת חשוב לי להיות רגישה. אני מכירה, לצערי, יותר מדי משפחות שאיבדו את יקיריהם במלחמה.  אני לרגע לא מבקשת להקטין את הכאב, להתעלם,  או לבטל. 
 כשאני שואלת את עצמי מאיזו תנועה אני באה, אני סומכת על הידיעה שאני באה מלב פתוח, מקִרבה, מאהבה. לא הייתי מעיזה לכתוב ולפרסם אם לא הייתי בטוחה.

אני יודעת שמלחמה לא תביא שלום 

ששנאה לא תביא אהבה
שמרחק לא יביא קִרבה

שהמעשה היחיד שאחראי הוא זה שבא מלב פתוח, מאהבה.

 מאז שנועה סיפרה לי על שאמס ונעמה הזמינה אותי להתכתב איתה אני פוגשת מקומות עמוקים בתוכי, כאלה שלא נתתי להם מספיק מקום, שלא נתתי להם לגעת בי. הם מעלים ספקות, שאלות, כאב, פחד, לעתים בלבול זה בשבילי ללכת על אדמה חדשה אבל בעיקר, אני מרגישה הודיה, קירבה ואהבה.

 אני מרגישה שלשתף זה דבר אוהב,  זה המעט שאפשר לעשות.
לדבר על מה קורה ל"אויב" כשהוא מקבל פנים ושמות. 
על מה קורה בלב כשאומרים כן, כשמסכימים להתקרב. 

אני לא כותבת כדי לשכנע ולא כדי לבקש ממישהו לוותר על כאב. יש לי תפילה בלב, הלוואי שגם מי שרואה את הדברים אחרת ממני יסכים להישאר עוד קצת, להתקרב.  אפשר תמיד להגיב, עדיף בצורה מכבדת גם כשיש דעה מנוגדת. השעה 5:45 העולם מתעורר, נגמרה החשכה, אין מטוסים רק שירת ציפורים.  השמש זרחה, רגעי קסם בהם אני יודעת בבטחה שהלכנו לאיבוד, שלא הבנו את הכוונה של הבריאה, שהגיע הזמן ללמוד אותה אמשיך בקרוב לכתוב, אני חוזרת למיטה לילה (בוקר) טוב

פרק שני — תרבות הפחד

 ״את לא יכולה לפרסם את זה"

 ״זה דבר אחד לחשוב, לכתוב, לדבר על זה עם אדם קרוב, אבל למה לצעוק בקול?״ ״את לא מפחדת להיחשף? יהיו לזה מחירים״ 

״זה בסדר לחשוב, לפעול מאחורי הקלעים, תחשבי פעמיים יש דברים שלא אומרים״ אלה מעט מהתגובות שקיבלתי מאנשים שאני אוהבת, מאנשים קרובים. 

כולם בפרטי.  במרחב הציבורי, דיברתי לצרצרים. אני לא מפחדת מאנשים שחושבים אחרת ממני, אני לא מפחדת ממתלהמים. אני מפחדת מאנשים שחושבים כמוני ושותקים והכי כואב לי כשאנשים קרובים שחושבים כמוני, משתיקים כי הם מפחדים ובמקום להתקרב לעצמם ולפגוש את הפחדים, הם מחלישים, משתלטים, מתמרנים, מרוקנים ״משהו לא בסדר איתך״ הם אומרים ״אני מודאג.ת, לגמרי ירדת מהפסים.״
״תבדקי טוב עם עצמך למה את עושה את זה? מה את רוצה להשיג?״

 אני מכירה את הקולות האלה. כילדה האמנתי להם, לא האמנתי לי.
האמנתי שאני לא יודעת, לא רואה, לא מבינה, האמנתי שאני טיפשה וחלשה. שיתפתי פעולה, לא מבחירה. הם היו כל עולמי, הייתי תלויה באותם אנשים ששיבשו לי את קריאת המציאות והשתלטו לי על התודעה. שנים הייתי כלואה בתוך עצמי, משוכנעת שאני פגומה, הייתי בתחושת בדידות עצומה. מרגע שהבנתי את הכללים והפסקתי לשחק, הפכתי לאויב. רק שבמלחמה צריך שניים, צריך צדדים. הם נלחמו, איימו, השתוללו, אמרו דברים קשים, ואני נשארתי כואבת, חבולה, אבל הפסקתי לשתף פעולה, עברתי למגרש אחר. נשארתי קרובה, זוכרת שמי שעומד מולי ומאמין שאני אויב, מרגיש חסר אונים מולי ומפחד. אבל היתה בי ידיעה שכשאני לא נבהלת ונשארת שקטה, הוא יכול לראות בעיניים שלי את עצמו, לפגוש את מי שהוא באמת, את טבעו  אור, פלא, אהבה שאינה תלויה.

 אז לא, אני לא מפחדת להיחשף, לא באמת אכפת לי מה אומרים, אני מפחדת להישאר על מגרש בו הכללים מעוותים. אני מפחדת לשתף פעולה עם הפחדות, עם צביעות ושקרים. ובעיקר אני מבינה יותר ויותר שכולנו קורבנות של הנדסת תודעה שמבוססת על פחד והתניה, אני בוחרת באהבה.
מלחמה ואויבים קיימים רק כשאנחנו מאמינים שיש צדדים, שאנחנו נפרדים, חסרים ושורדים. אני מדברת כי אני יודעת שכולנו משלמים היום את מחיר השתיקה את מחיר הפחדים. 

המשך בפרק הבא...

 מי שקרא עד כאן, תודה.

פרק שלישי — ומה אם היא לא אומרת אמת? 

היא תמיד עונה, היא כותבת מהלב.
היום, כל היום דממה. שאלתי מה שלומה והיא נאלמה, נעלמה. אני מוצאת את עצמי חושבת עליה המון, כמעט בכל דקה פנויה. תוהה מה קרה, דואגת לשלומה. מתפללת שזה רק האינטרנט שנפל, שהיום היא תענה. יש לי נטייה להאמין למה שאני רואה, להתאהב, לפתוח את הלב, להתקרב. מאז ומתמיד אמרו לי שאני תמימה. האם נפגעתי בגלל זה בחיים? חד משמעית כן, הרבה פעמים. תום הלב נפגע כשקלטתי את המציאות לאשורה, אבל לא סגרתי את הלב מעולם, מבחירה. משהו בי סירב להפוך לחשדן, אני בהודיה על כך, אני לא רוצה שהפחד להיפגע ינהל את חיי ויהיה זה שיקבע. 

מאז שהכרתי את שאמס, השאלה הזאת שוב ושוב עולה, לרגעים זה מערער. עולה המחשבה אולי אני רוצה להאמין ולכן לא רואה? ברגע הבא משהו בי נרגע. אני נזכרת שזה לא באמת משנה את הבחירה לפתוח את הלב, להיות קרובה, להינגע. כשנועה סיפרה לי על בחורה בת 26 שאיבדה במלחמה את בעלה, את הבית, את העובר שברחמה, שכרגע מתגוררת באוהל ללא מים ואוכל למחייתה היה לי ברור שאעזור במה שאני יכולה. בדיוק כמו שאעזור ליהודייה או לנוצרייה. אני מעבירה סכום קטן, כי היא ביקשה עזרה, ואני יכולה. כל חיי הייתי מוקפת באנשים חשדנים, שמאמינים שהעולם מסוכן עבורם ושהם חסרים. מבחינתם העולם מתחלק לאנשים שנותנים להם את מה שהם צריכים, או לאויבים. שנים הייתי על המגרש של הטובה, המרצה, כי רציתי להיות בצד הנכון, ב"טובים", לזכות במילה טובה, בהכרה, באהבה. עד שהבקשות והדרישות הפכו להיות יותר ויותר קשות ולא הגיוניות. בשנייה שאמרתי שאני לא רוצה או לא יכולה הפכתי להיות אויב. זה שיעור קשה, נשמטתי, ננטשתי פעם אחר פעם. לא משנה כמה הייתי קרובה, כמה אהבתי, הלב שלהם נסגר ולא הצלחתי להתקרב. היו ימים בהם לא רציתי לחיות, הרגשתי ריקנות ובדידות, סבלתי מדכאון וחרדות. אבל כשראיתי אותם, את הסבל התמידי, את החיכוך עם העולם, בחרתי לא להיות קורבן. ביקשתי להיכנס למיסתורין וללמוד את הטבע שלי (ושל כל דבר בעולם) אור, אהבה שאינה תלויה דרכם ובזכותם. במקום להתרחק מהם ביקשתי להתקרב ולפתוח את הלב. לפגוש את הכעס, הפחד, התסכול, הייאוש, העצב והכאב ולהמשיך להיות קרובה גם כשאני רואה בעיניים שלהם שהם מתסכלים עליי כעל אוייב. אני בהודיה גדולה על היופי שאני פוגשת כשאני נעה ככה בעולם. על ששברתי שרשרת של דפוסים משפחתיים. 

כשביקשתי משאמס לספר על עצמה, זה מה שהיא כתבה. אם זאת האמת לאמיתה? כנראה לא אדע.
זה גם לא משנה. מה שמשנה בעיניי זה איך אני מרגישה כשאני חיה את חיי מתוך לב פתוח ואהבה ומה אני מלמדת את ילדיי. 

אני מצרפת את אחת ההודעות שקיבלתי ממנה (כמובן שבאישורה), ומניחה בקשה ותפילה. אם הלב נפתח בעקבות הכתיבה שלי או שלה, ועולה בכם.ן בקשה אפילו קטנה, לשנייה להצטרף אלינו, אליי ואל נועה ונעמה בין אם בהצטרפות לקבוצת הווטסאפ שלנו איתה ובין אם בעזרה כספית, אפילו קטנה (כל שקל הוא עזרה עצומה עבורה) תגידו כן לעצמכם ותנו סימן.  עולם שיש בו כל כך הרבה שנאה, הרס וכאב זקוק לאנשים שמקשיבים ללב. 

9.7.2026 

"תודה רבה על המילים היפות, הטובות והנוגעות עמוקות שלך. ההודעה שלך העלתה דמעות בעיניי ונתנה לי תחושת חום בתוך המציאות האפלה והקשה הזאת. כאלמנה שחיה לבדה באוהל כאן בעזה, ללא מפרנס, החיים הם מאבק מתמשך. התמיכה שלכן באמת הייתה עבורי חבל הצלה, ולעולם לא אשכח שאתן עומדות לצידי. היו ימים שבהם פשוט לא הצלחתי למצוא אפילו ביס אחד של לחם לאכול. נהגתי לרוץ ולעמוד בתורים ארוכים ומתישים לחלוקת מזון ומים, אבל ברוב הפעמים חזרתי לאוהל שלי בידיים ריקות. זה היה מפחיד ומשפיל מאוד עבורי להידחק בתוך המונים שכמעט כולם היו גברים, וכמעט שלא היו בהם נשים. במהלך הניסיונות האלה התייחסו אליי בצורה קשה מאוד, חוויתי השפלות נוראיות והרגשתי מבוזה לחלוטין רק בניסיון להשיג ארוחה. ההתמודדות עם רעב, ושבועות או חודשים שבהם לא היה לי אפילו חצי שקל ביד, שברו משהו עמוק בתוכי. מה שכואב אפילו יותר הוא לראות כמויות עצומות של סיוע הומניטרי נכנסות לעזה דרך ארגונים גדולים ומוכרים, כמו תוכנית המזון העולמית (WFP), Gallant Knight ואחרים. כולם סביבי מקבלים סיוע, אבל בכל פעם שהלכתי לבדוק את השם שלי או לשאול מדוע אני לא מקבלת, היו אומרים לי בקרירות: "השם שלך נמצא במערכת, אבל אנחנו נותנים עדיפות למשפחות גדולות ולמי שיש להם ילדים רבים." המילים האלה גרמו לי להרגיש כאילו בעיניהם המשפחות האלה הן בני אדם שראויים לקבל סיוע כדי לשרוד, ואילו אני אפילו לא נחשבת לבת אדם. אבל הייתה לי משפחה. היה לי בעל, היה לי בית והיו לי חיים יפים שבהם לא חסר לנו דבר. בעלי עבד ללא לאות כדי להעניק לי חיים מכובדים ויפים; הוא היה העוגן והמגן האמיתי שלי. לא פעם ייחלתי שהייתי מתה איתו, או במקומו, במקום לחיות בתוך ההשפלה ושברון הלב האלה. בהרף עין המלחמה לקחה ממני הכול. הייתי בהריון עם הילד שלנו וחיכיתי בכיליון עיניים להחזיק אותו בזרועותיי. אבל בגלל הרעב, תת־התזונה הקשה, האימה והאבל המוחץ על אובדן בעלי — איבדתי גם את התינוק שלי. כשחייתי בתוך אומללות, תשישות ומאבק בלתי פוסק, ניסיתי גם להגיע למחנות בסביבה כדי להירשם. אבל גם שם נתקלתי ביחס קשה ביותר, בחוסר כבוד ובבוז מוחלט. בכל פעם היו דוחים אותי ואומרים: "אנחנו רושמים רק מי שיש להם ילדים ומשפחות." במילים האכזריות האלה הם הזכירו לי שוב ושוב, באכזריות, את המשפחה שזה עתה איבדתי. כשהייתי שבורה לחלוטין, חסרת תקווה ומושפלת מאכזריות החיים, אלוהים שלח אליי את נועה. אתן באמת הייתן חבל ההצלה שלי, והרמתן אותי מתוך החושך הזה ואפשרתן לי לחיות חיים מעט יותר ראויים ומכובדים. הלוואי שהייתי מוצאת את המילים להודות לכן כמו שצריך ולספר לכן עד כמה שיניתם את חיי. אבל בבקשה דעו שזה לא רק הסיוע הכספי; הפכתן עבורי למשפחה של ממש. העובדה שאתן כאן, מקשיבות לי ובאמת מרגישות את הכאב שלי, משמעותית עבורי יותר ממה שאוכל לתאר. הלוואי שהייתי מוצאת את המילים להביע את כל מה שבליבי, והלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות כדי להשיב לכן על הטוב שלכן. לעולם, לעולם לא אשכח את מה שעשיתן עבורי, ואשאר אסירת תודה לכן כל חיי. תודה שאת מקשיבה לסיפור שלי ורוצה להבין את מציאות חיי. בכל האהבה וההודיה.

פרק רביעי - כשהלב מדבר נגמרות המילים

בפרק הזה אני בוחרת להניח את המילים בצד ולתת ללב לדבר. אני מתכתבת עם שאמס כמעט כל יום, השיחות איתה תמיד נוגעות ומרגשות. אני מניחה את ההתכתבות האחרונה, כפי שהיא.

מיכל היקרה שלי,

אני רוצה להודות לך שאת כותבת את הסיפור שלי ומפרסמת אותו. תודה ששלחת לי קישור, קראתי והמילים שלך נגעו בי עמוקות, אני מעריכה שניסית לראות ולהראות אותי לא רק כמי שזקוקה לעזרה, אלא כאדם. יש משהו שאני רוצה להסביר לך. מה שסיפרתי לך על החיים שלי היה רק גרסה כללית ומקוצרת מאוד של מה שבאמת עברתי. המציאות הייתה הרבה יותר קשה וכואבת ממה שמילים יכולות לתאר. הייתי עדיין צעירה מאוד, בתחילת חיי, כשלפתע כל מה שהכרתי נהרס מול עיניי. הבית שלי נהרס, נעקרנו ממנו, איבדתי את בעלי ואת הילד שלי. כל החיים שלי, המשפחה שלי, הבית שלי, תחושת הביטחון שלי וכל מה שבניתי נעלמו כמעט בבת אחת. עברתי רעב ומחסור אפילו בדברים הבסיסיים ביותר. היו ימים שבהם לא היה לי אוכל, וזמנים שבהם התקשיתי אפילו למצוא מי שתייה.גם כאשר חילקו אוכל במטבחים הקהילתיים, לא תמיד הצלחתי לקבל. הייתי רואה אנשים סביבי מקבלים סיוע הומניטרי, בזמן שאני עדיין מחכה ולא מקבלת דבר. מה שכאב במיוחד הייתה ההשפלה. מפעם הייתי אישה עם בית, משפחה, חלומות, כבוד וחיים משלי. היה לי ערך ומקום בחברה. מעולם לא דמיינתי שאגיע ליום שבו אצטרך לבקש אוכל או מים. לא הייתי רק רעבה. נשברתי מעצם העובדה שזו הפכה להיות המציאות שלי. הייתי בהלם מכמה רחוק נפלו החיים שלי. היו רגעים בהם הרגשתי כל כך מותשת וחסרת תקווה, שאפילו לא רציתי להמשיך לחיות.  חלק מהדברים האלה אולי נשמעים פשוטים כשאני שמה אותם במילים, אבל המציאות של לחיות אותם יום אחרי יום קשה הרבה יותר ממה שאני יכולה להסביר. להיות אישה לבד בעזה, בלי בעל ובלי מי שיפרנס אותי, הופך הכול לקשה עוד יותר. בחברה שלנו, לנשים לא תמיד יש חירות והזדמנויות לעבוד ולפרנס את עצמן כמו לגברים. האדם הראשון שפניתי אליו כשהייתי זקוקה נואשות לעזרה הייתה נועה היא נכנסה לחיי בתקופה שבה הייתי שבורה לחלוטין והגעתי לאחת הנקודות הנמוכות בחיי. היא הבינה את מצבי, הרגישה את הכאב שלי והתייחסה אליי באנושיות רבה כל כך. עדיין יש בי תקווה. אני מנסה למצוא עבודה ולבנות מחדש את החיים שלי. אני לא רוצה להיות תלויה באחרים לנצח. אני רוצה לחיות שוב בכבוד ולהיות מסוגלת לפרנס את עצמי. תודה שהקדשת זמן להקשיב לי, שניסית להבין אותי ושכתבת את הסיפור שלי. אני יודעת שלכתוב סיפור של אדם אחר זה לא דבר פשוט. זה דורש זמן, מאמץ, תשומת לב ולב, ואני באמת מעריכה שנתת לי את הזמן שלך והשקעת מאמץ כדי לספר את הסיפור שלי. תודה שאת מקשיבה לי, מנסה להבין אותי ונותנת לסיפור שלי את הזמן ואת תשומת הלב שלך. אני באמת אסירת תודה לך על טוב הלב שלך כולכן באמת נשים נפלאות, והטוב שלכן משמעותי עבורי כל כך. במובנים רבים, הראיתן לי יותר חמלה ותמיכה מכמה מהאנשים שנמצאים הרבה יותר קרוב אליי. אני באמת אסירת תודה שיש אנשים כמוכן בחיים שלי 

❤️

*                                  *************************** 

שאמס יקרה

 כואב לי לקרוא, ממש שובר לי את הלב.  אני באמת לא יכולה אפילו להתחיל להבין או לדמיין מה עברת ועדיין עוברת תמיד אשמח להקשיב, באהבה, לכל דבר שתרגישי בנוח לשתף. נועה ואני מכירות כבר הרבה שנים. נפגשנו דרך רותי, שהיא המורה שלנו, מורה רוחנית. דרכה גם הכרנו את נעמה, ועכשיו הכרנו אותך. רותי מכירה אותך דרכנו. אני בחרתי ברותי להיות מורה שלי לפני יותר מעשרים שנה, כשהייתי קצת יותר מבוגרת ממך היום. הייתי בת 32, התגרשתי וגידלתי שני ילדים קטנים  שהיום הם בערך בגילך. אני לא עברתי את מה שאת עברת, אבל באותה תקופה הרגשתי שכל עולמי קרס. הייתי מפוחדת, לא היה לי כסף והרגשתי מאוד לבד. אני מספרת לך את זה כי אחד הדברים שאנחנו לומדות מרותי ודרכה הוא שהנשמה שלנו בוחרת לעבור שיעורים כשאנחנו אומרות להם כן, אנחנו מתחילות לגלות את הטבע האמיתי שלנו אור, אהבה ויופי שאינם תלויים בדבר. גם כשהכול קורס ומתפרק, דבר אינו קורה למי שאנחנו באמת. כשאנחנו מקשיבות לנשמה, היקום שולח עזרה. כולנו יודעות שהנפרדות היא תוצאה של מחשבה שהשכל יוצר. על זה כתבתי גם בפרקים הקודמים. אבל מכיוון שאנחנו אחד, בסופו של דבר אין באמת משמעות למקום, לזמן, לגיל, לעובדה שאת חיה בעזה ואנחנו כאן 

❤️

                                 **************************** 

מיכל יקרה,

לפעמים פשוט מרגישים מחוברים למישהו בלי לדעת בדיוק למה, כאילו משהו בתוכך מזהה אותו. אני חושבת שיש קשרים שלא נועדו להיות מוסברים על ידי השכל, אלא פשוט להיות מורגשים על ידי הלב והנשמה  ובסופו של הסיפור הקשה שעברתי, אני מרגישה שהתברכתי באנשים נפלאים כמוכן בחיי, וזה משהו שאני באמת מוקירה מעומק ליבי מעולם לא דמיינתי שכל מה שהחיים שלי עברו יוביל אותי איכשהו לאנשים כמוכן. למרות כמה כואבת הייתה הדרך הזאת, אני אסירת תודה שהיא הביאה אותך לחיים שלי. אני באמת מקווה שדרך הסיפור הזה אנשים יוכלו להרגיש את מה שעברתי, להבין את הלב שלי, ושאוכל להמשיך למצוא את התמיכה לאורך הדרך. אני מקווה שהסיפור שלנו יוכל לגעת בלבבות של אנשים ולהזכיר להם שגם בזמנים הקשים ביותר אנחנו עדיין יכולים למצוא תקווה  שיכולה לשנות את החיים שלנו 

❤️