נקודת מנוחה במסע
היום סיימתי פרק במסע חיים, מסע לעצמי, מסע של הגשמה הענות לקריאה של הנשמה.
כל כך רציתי שתהיי איתי שתסתכלי עליי באהבה שתהיי גאה.
אבל כשדימיינתי אותך יכולתי לראות רק את העיניים שלך, את המבט החלול, המבועת
בתוכי אני יודעת שהיית גאה ושאהבת וגם יודעת שמאוד פחדת
פחדת לפחד, פחדת לאבד, פחדת לכאוב פחדת להתערער,
פחדת לשחרר החזקת חזק פחדת לוותר
פחדת לפגוש את האין את הריק
האמנת שיותר בטוח להתרחק
ואני שביקשתי להיות קרובה אליי
שאלתי שאלות מהותיות על חיי ובעיקר פחדתי, כל כך פחדתי להתרחק ממך
לא היה לי מושג איך, לא ראיתי דרך, לא ידעתי לאן אלך
הראש צעק לאאאא אבל הלב בחר והתעקש.
אז היום ברגע כל כך מרגש כשעליתי לבמה רציתי שתהיי איתירק לרגע, רק לשנייה שתחזיקי לי את היד,
שתחבקי שתגידי שאת גאה לרגע, התמלאתי בעצב
ואז מהקהל ראיתי אותה. את הבת של החברה היחידה האמיתית שהיתה לך היחידה שהרשית לעצמך לאהוב
להיות לידה פגיעה, היחידה שלא איימה.
היא ניגשה אליי בהפסקה ואמרה שהיא יודעת שאת גאה
זרקתי הערה צינית והמשכתי את השיחה
רק בדרך הביתה הבנתי פתאום שהיית איתי שם ששלחת לי סימן
וגם סבתא היתה וחיבקתן אותי ואמרת לי שאת אוהבת ושאת גאה
ואני ידעתי שהרגע הזה התאפשר מתוך הידיעה שהריק שכל כך מפחיד ומכאיב כשמאמינים שהוא חסר יכול להיות כל כך מלא כשמסכימים להתמסר.
אמא תודה
אני בהודיה ובהכרת תודה
אני לומדת דרכך שיש הרבה צורות וגוונים לאהבה
אני יודעת בזכותך שהמלאות יכולה להיות כל כך ריקה
ושהריקות כל כך מלאה