כשאני מאמינה למחשבה במקום לאהבה
פגישה ראשונה, אוירה נעימה, נשים חכמות, שמבקשות לראות, להתקרב לשאול שאלות, סקרניות, מתמסרות.התכוננתי לפגישה, אפיתי, הכנתי, סידרתי, תיכננתי, שמחתי, חיכיתי, התרגשתי. הרגשתי שהגיע הזמן ואז.... ביום שלפניי נפגשתי עם רותי (המורה שלי) בהתרגשות גדולה סיפרתי שמחר אני פותחת קבוצה, ציפיתי שרותי תחייך, תשמח, תברך. אבל רותי הופתעה ושאלה (שאלה שמתבקשת כמאמנת, כמורה).
מיכל, איך זה שלא אמרת מילה?איך זה שלא ביקשת ממני להתאמן לפני שאת פותחת קבוצה? הרגשתי בתוכי את הכיווץ, את המחנק באותו רגע, במקום לזכור שאני נפגשת איתה כדי להסתכל, לשאול, לפגוש, להתבלבל, להקשיב לעצמי דרכה ולבקש להשיב בכנות על השאלה,הילדה שבי נזעקה, צעקה, כעסה. לא יכולתי לשמוע מילה, הגבתי כאילו אני בהשרדות ומגיבה לסכנה. 🌸רותי מאמנת אותי עשרים שנים, בחרתי בה כמורה שלי לחיים מתוך התחייבות לעצמי שלמורה מצייתים. דרכה למדתי לשמוע אותי, את הקול שלא היה שנים, את הקול שבכל פעם שנשמע הושתק.לאחרונה אני שומעת יותר ויותר את הקול שנזעק כשהפצע ננגע, כשנדמה לי שמנסים להשתלט לי על התודעה.
לאחרונה רותי קשוחה היא מזמינה אותי לראות כשאני לא רואה, להאט כשאני ממהרת. לשים לב כשאני מטשטשת, כשאני רואה את עצמי במקום את אלה שאני פוגשת. בכנות גמורה אהבה נאמרת, היא מדברת והילדה הקטנה שבתוכי מתעוררת, ניצבת מולה כועסת, נזעקת נאבקת. רותי שאלה שאלה פשוטהואני? שמעתי שהיא אומרת לי שאני לא יכולהבכיתי, כעסתי, נעלבתי, האשמתיכאילו אני ילדה שמשתיקים את קולה.ורותי נשארה יציבה, לא מתבלבלתשואלת, חוזרת ואומרתמיכל מה קורה?(ולא כי היא לא ידעה, היא מכירה אותי שנים, יותר משאני מכירה את עצמי) מיכל, תעני על השאלה. אני בשלי, בוכה (יותר מדויק מיללת) ושואלת, למה את אומרת לי שאני לא יכולה? שאני לא מסוגלת?ורותי שקטה, בפשטות עונה, מיכל זה לא מה שאמרתי, זה לא מה שאני חושבת, בסך הכל שאלתי שאלה פשוטה. ואני לא זזה עד שאת לא עונה. היא ממשיכה, היא קוראת לי, מדברת ישר לנשמה, לחכמה ושואלתלמה את מתעקשת להקשיב לך ולא לי?ואני בשלי, מגיבה לאמונה ישנה שאומרת שמנסים לשלוט בי, להשתלט לי על התודעה, להקטין אותי, שלא רואים אותי, שמתמשים בי שאני שקופה. הפצע המדמם מדבר ואני לא זוכרת שזאת שעומדת מולי זאת היחידה בחי שהביעה בי אמון, שראתה בי אשה חכמה, שלימדה אותי אהבה.אני בוכה וכועסת ( כמו ילדה מתבגרת).נגמר הזמן של הפגישה, אני מקשיבה שוב ושוב להקלטה, עד שנהיה שקט. ואז משם לראות, לחקור, להתבונן, לשאול מי היא זאת שזועקת? כשנותרתי ללא תנועה יכולתי לראות אותי דרך המראה, לפגוש את המחשבה שלי שרותי הדהדה. לקח לי זמן להרגע, להסדיר נשימה ואז להיבהל ולדעת שזאת שהגיעה לפגוש את הקבוצה היתה גם האשה שלמדה את עצמה, האמיתית, שיש בה חכמה וגם הילדה.🌸 למפגש הבא עם רותי הגעתי עצובה.זה היה אחריי הפגישה הראשונהקול אחד שמח והתרגש מהמפגש עם הבנותוקול אחר בתוכי צעק, זעק, אמר לאאאא, לאאאאא..... תבטלי את הפגישה עם רותי, את הרי שוב תתערערי. למזלי ולשמחתי, החכמה שבי תמיד מכריעה.באתי לפגישה מוכנה לפגוש אותי דרך המראה בידיעה שמראה לא שופטת, לא מאשימה, שמראה היא מראה.שאם רותי אומרת ואני מתערערת זה לא בגלל מה שהיא אמרה, זה בגלל מה שאני מאמינה וחושבת. ידעתי שאם אישיר מבט למראה ולא אזוז, אהיה שקטה, אוכל לראות אותי דרכה ואז אדע, שזאת שרואה היא לא הילדה, היא האשה שמביעה אמון בזאת שניבטת במראהבאשה שאני, חכמה, עוצמתית, מופלאה.ואז אוכל להיזכר שמיכל של היום לא חייבת לצעוק כדי שקולה ישמעובכלל לא חייבת.... רק מבקשת להיות נוכחת, מתבוננת, מתערערת, מתעוררת.
