ילדה בת עשר, גובה 1.70 שיער שחור מתולתל מסופרת קצר, לא כי אהבתי או רציתי, מי שאל אותי בכלל? לא יוצאת לטיולים, כמעט ולא הולכת לחברים, מאובחנת עם "נזק מוחי מזערי" ההגדרה שהיתה בשנות ה – 80 ל ADHD
מסורבלת, סובלת מפחד גבהים, ממקומות סגורים, מבעיות שיווי משקל ועוד אבחנות שונות ומשונות שהגדירו אותי. היום אני יודעת שכל קשר בינן לביני מקרי. אבל זה שירת את החרדה שלה. התפקיד שלי היה ברור – אני הבעיה והיא המושיעה. פחדתי לזוז בלעדיה, הייתי חסרת ישע, חסרת אונים, שלמה בגוף אבל מרגישה נכה, תלויה רק בה ואסירת תודה על כך שיש לי אמא מדהימה ששומרת עליי מכל רע. בחוץ – הרגשתי הילדה המוזרה. בבית? אני, אמא ואחותי הקטנה, מתוקה בת 5 שמחפשת את אבא שלה. לא מבינה למה הוא מבטיח שיבוא ואז נעלם. רצה אחריו למגרש הטניס והכדורסל קובעת שיבוא לקחת איתה, מחכה לו שעות ברחובות, בגשם, בחום, בקור, מתייאשת עולה הביתה רואה בפעם המאה את הסרט "אבא גנוב" ובוכה. אני מעולם לא בכיתי, כי ילדה בוגרת ומתחשבת לא בוכה ולא מעיקה.הרשתות החברתיות באותה תקופה היו עיתונים כמו "הד הקריות" והסיפור המופלא שלנו מתנוסס שוב ושוב בכותרות. באים עיתונאים, מראיינים, מצלמים, ואני מספקת את הסחורה, יודעת בדיוק מה לומר, למה מצפים. סבא וסבתא היו עוגן עבורי, הם היו מגיעים אלינו פעמיים בשבוע מנוה שאנן אחריי העבודה בתחבורה ציבורית. הימים שהם הגיעו היו חגיגה אמיתית, אני זוכרת שהייתי חוזרת מבית ספר ומדלגת במדרגות בהתרגשות ושמחה. את הריח של הסלרי והשמיר מהמרק של סבתא הרחתי כבר בכניסה לשכונה, חיכיתי להריח את הריח של הבושם שלה מעורב עם ריח הבגט, "השינקן" והעיתון מהתיק שלה.
לבת המצווה אמא עשתה לי הפתעה לכאורה נפלאה ומעוררת קנאה. כלפיי חוץ הייתי גאה, מבפנים תהום נפערה, קנו לבת דודה שלי (בגילי) ולי כרטיסי טיסה. דוד שלי היה אז בשליחות ובחופש הגדול טסנו לחודש אליוץ אין לי ספק שהיתה כוונה טובה, הטיול היה נפלא. דוד שלי ארגן לנו חופשה מגוונת, מושקעת ומופלאה. אבל אני? הילדה שלא זזה אף פעם לשום מקום בלי אמא שלה, שיודעת שהיא לא יכולה, עולה על מטוס פעם ראשונה בחיים וטסה לחודש, למדינה זרה, ללא נודע. הילדה שכל כך התרגלה לשליטה, פתאום לבדה. את הלילה שלפניי הטיסה אזכור לעד, כל הגוף שלי כאב ורעד, סבתא ישבה לידי ערה, ליטפה לי את הראש, החזיקה את היד ואמרה לי "זיס'לה, זה טבעי, את מתרגשת נורא", כמובן שהאמנתי לה. אבל בתוכי הרגשתי שזאת לא התרגשות זאת היתה חוויה זרה, מוזרה, לא נעימה. היום אני יודעת שזאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי התקף חרדה, מאותו רגע היא היתה אורחת קבועה והוכחה נוספת עבורי לכך שאני שונה, דפוקה ומוזרה. התביישתי נורא, השקעתי אנרגיות בלהסתיר אותה והתחלתי להימנע. נמנעתי מכל סיטואציה בה לא היתה לי שליטה, מכל סיטואציה בה אמא לא היתה. נמענתי מהחיים, מיותר לציין שמאז לא רציתי לשמוע את המילה חו"ל ומטוסים.
גיל ההתבגרות עבר עליי בבדידות מעורבת בקנאה, רציתי להיות כמו כולם, שיהיו לי חברים, ללכת לצופים עם כל הילדים המקובלים, לצאת לטיולים. אבל הסתגרתי בבית. הילדה המוזרה, הגמלונית, החרדה אבל באמא הייתי גאה. אמא המנהיגה, המובילה, הכריזמתית, המוכשרת, המיוחדת, המדהימה. היו לי 2-3 חברות והרבה "חברים" בנים. הם התעניינו בי (ליתר דיוק בגוף שלי המפותח) אבל אני שלא ידעתי לפרש אהבה, חיפשתי תשומת לב, מגע, קירבה. זה היה בסדר גמור מבחינתי שיגעו בי, ככה הרגשתי ראויה, שווה. נפגעתי מינית בביתי, מבצרי, בחדר שלי. אבל זה היה בטוח, כי אמא נמצאת לידי, בחדר השני. מאז מיגנטי לחיי שוב ושוב קשרים מתעללים. בעבודה, בקשרים זוגיים עם גברים, כאילו משהו בי הוציא את זה מאנשים. כל מנהלת הפכה למפלצת לידי, אם היה יצור שתלטן ובריון במרחב הוא נדבק אליי. הדרך היחידה בה ידעתי לקבל תשומת לב, להרגיש משמעותית היה להיות מרצה, הייתי כמו "קולט ברקים אנושי" שתפקידו לתעל ולווסת את הזעם, את הפחד, את הצורך בשליטה, את היצר התוקפני. מילאתי את הבור השחור של אנשים של אנשים פגועים, שתמיד מרגישים חסרים, נזקקים ולעולם לא מרוצים. זאת היתה הדרך היחידה בה הצלחתי לרגעים להרגיש בעלת ערך, שווה, רצויה, אהובה. המהות שלי היתה למצוא מודעות "דרוש שעיר לעזאזל לקשר רציני!" כזה שמבין ויודע לעמוד בכל התנאים. לדעת מה אחרים רוצים עוד לפני שהם יודעים, שמוכן לשלם מחיר של השפלות, ביזיונות, התעלמויות מכוונת אם במקרה יטעה, יסתה מהדרך ולא יעמוד בציפיות שמעולם לא נאמרות. ובתמורה, הייתי צריכה רק חיוך, חיבוק, מילה טובה. התחתנתי בגיל 22 עם החבר הראשון שלי, הייתי משוכנעת שהתרחש נס, שמישהו רוצה אותי, הייתי עם המחשבה שאם לא אתחתן מהר, אשאר לעד רווקה. מערכת יחסים יחסית בריאה, אבל מכיוון שלא ידעתי מה עושים במקום בריא הפכתי אותה לחולה. נישואים שהסתיימו אחריי עשר שנים, נשארתי לבד עם שני ילדים קטנים (מדהימים). ואמא – כמובן שהתייצבה, הזדמנות פז להציל אותי שוב, הפעם לא רק מהעולם הנוראי, אלא גם מעצמי. בשנה האחרונה, אחריי שאמא נפטרה, אבא של הילדים שלי סיפר להם (וגם אני שמעתי לראשונה) את מסכת הייסורים שהוא עבר בגללה, הוא בכלל לא עזב אותי, הוא עזב, ברח, נמלט כל עוד נפשו בו ממנה, מהארס שלה. למדתי שאהבה היא אונס רגשי ושכל הערך שלי בעולם נמדד בלהיות כבשה טובה ותמימה, לא מתווכחת, לא שואלת, לא רואה, לא מבינה. האסטרטגיה היתה – להגיד כן. במילא לא היה לי אותי כדי לדעת אם אני רוצה או לא רוצה. לא הבנתי סיטואציות, לא הבחנתי בין טוב לרע. הייתי ריקה, רחוקה מעצמי, אבודה ומי שהציל אותי שוב ושוב היה האגו הפצוע של האדם שמתעלל בי, שמרוקן אותי מעצמי ושולט בי. החיבור היחיד שידעתי היא חיבור מתוך עליונות מוחלטת שמסתירה את הפגיעות שלי, שמסתירה את העובדה שאין אותי, רק ככה ידעתי איך להיות איתי. אז שיחזרתי שוב ושוב את אותו הדפוס. מצב השרדותי בסיסי, זה האינסטינקט היחיד שהיה מפותח, לזהות טורפים פוטנציאלים ולעורר אותם לטרוף אותי, כדי להרגיש תחושת ערך עצמי, רק ככה הרגשתי שאני במקומי, רק ככה הרגשתי בטוחה. מעבר לזה הייתי דרוכה. המיינד שלי היה מחווט כך שמה שבטוח היה מסוכן ומה שמסוכן היה ההצלה שלי מהעולם.ברמה החוקית לא היתה כביכול בעיה אמיתית וכביכול גם לא מוסרית, יכולתי להישאר לנצח בעמדת קורבן ומאשימה נצחית, אלא שאז חלה תפנית בעלילה.
המשך בפרק הבא
