חלומות נועדו כדי להגשים...

כתבתי את הפוסט הזה לפני שלוש שנים. מאז, פרשתי מהמערכת, הפכתי להיות עצמאית אני פסיכותרפיסטית (עובדת בעיקר עם מבוגרים) כשהתחילה המלחמה התחלתי ללוות ילדים ומורים מפונים ונשארתי.....מסתבר שאפשר לצאת מהמערכת אבל אי אפשר להוציא מהלב את התשוקה לחינוך האהבה לילדים והפינה החמה בלב לצוותים החינוכיים חלומות נועדו כדי להגשים

https://www.facebook.com/share/p/15teX7Kuwc/

לפוסט המלא - נכתב בתאריך 5.6.2022

ובהמשך לפוסט הקודם (שכתבה יועצת אחרת, אבל משקף יום בחיי יועצת) משתפת בסיפור האישי שלי.⚘️⚘️הסיפור שלי מתחיל לפני 26 שנים.סטודנטית לחינוך שנה שלישית באורנים. ראיון עבודה ראשון, התרגשות שיא. הגעתי לגן עדן - בית ספר קיבוצי. היה לי ברור שזה מקומי. לא עניינה אותי המשכורת, גם לא העובדה שלא תהיה לי משרה מלאה. לא היה לי אכפת שאמרו לי שבקיבוץ עובדים בחופשים, שבאים בבוקר מוקדם ונשארים בסוף היום כדי לעזור לילדים שמתקשים. (זה נראה לי ערכי, חשוב ומקסים). לא הפריע לי שהישיבות בערבים. (למרות שאני צריכה לנסוע לפחות שעה לשני הכיוונים). היה לי חלום והוא התגשם. כיתה א'18 תלמידים אמרו לי תגישי רשימה עם כל מה שאת צריכה שיהיה לך בכיתה. ברשימה שלי היו: קוביות עץ, שולחן חול, תאטרון בובות, פינת ציור, צבעי מים, גואש, משחקים  שטיחים, כריות, חומרי יצירה, תנור אפייה, משחקים, ספרי קריאה ועוד ועוד)אחרי שבוע קיבלתי הכל. אמיתי בחיי - לא חלום. אין תעודות, אין ציונים, אין תלבושת אחידה, אין גדרות, מרחבים עצומים. מורה נוספת בכיתה. ובעיקר,מרחב לחלום ושמחת חיים - המון! לב מלא באהבה וגאווה .טווסים, דשא, ציפורים למידה אינטגרטיבית, רלוונטית, אותנטית מתוך ארועי חיים. טיולים בטבע כשגרת חיים. ילדים בוחרים, משחקים לפחות מחצית מיום הלימודים (וכולם סיימו קוראים). למידה דיפרנציאלית (בחיי - לפני שני עשורים!) וכל זה לפני עידן ה pbl וה sel לנו היה בברור שככה מלמדים. שפה רגשית, ערכים, דרמה, מחול, טבע, שירים או במילים אחרות למידה של החיים מהחיים. ברק בעיניים של מורים וילדים. הורים שרק מודים, מברכים ומעריכים. תחושה שרואים אותי קודם כל כאדם. אדם אנושי שיש לו צרכים (פיסיים, אישיים, מקצועיים). כן.... גם אז המשכורת היתה בדיחה (בערך 1000 שקלים)אבל הנשמה היתה מאושרת.אז השלמתי את השכר בבייבי סיטר ושיעורים פרטיים בימים החופשיים.אבל הרגשתי ברת מזל. רומן שנמשך 22 שנים (מחנכת, רכזת שכבות, חברה בצוות הניהול ועוד) כמובן שבדרך היו שינויים,  פה ושם היו גם קשיים, אבל נשארה הרוח, התרבות הארגונית, הערכים, הברק בעיניים, חדוות העשיה (גם אחרי הרבה שנים)ובעיקר, השמחה לפגוש את התלמידים, את המורים וההורים. את צוות המנהלה שתמיד מסביר פנים.את הידיעהשההורים סומכים, מודים, מברכים ומעריכים.ובעיקר את העובדה שאני עושה את מה שאני אוהבת בדרך בה אני מאמינה.

ואז.... בא לי לחלום יותר בגדול. להפיץ את הטוב הזה. להטמיע שפה רגשית, למידה אותנטית וחווייתית ללוות צוותי מורים, לתת להם כלים, להיות איתם ובשבילם (קודם כל כאדם, אח"כ כמורים).לתת תחושה של שייכות, מוגנות, כבוד, מסוגלות. להטמיע כישורי חיים כתפיסת עולם. לעבוד סדור, מניעתי, מערכתי.(ועוד רשימה ארוכה של חלומות). מתוך התשוקה העצומה הלכתי ללמוד תואר שני ביעוץ חינוכי (תוך כדי עבודה כמחנכת במשרה מלאה). תואר תובעני, שנה של השלמות (כי יעוץ זה פרופסיה) עוד שלוש שנים, יומיים לימודים, כי זה מקצוע עם אחריות, אז צריך גם פרקטיקום כהתמחות. ארבע שנים קשוחות הגיעו לסיומם. אני בהתלהבות שיא, יוצאת להגשים את החלום. ראיון עם המפקחת (שמסבירה לי למה אין אפשרות שאשאר להיות יועצת בקיבוץ - חוק חדש למרות שהיועצת הקודמת בדיוק פרשה לגימלאות).אבל אני, עם חלום, ברק בעיניים התרגשות שיא מוכנה לוותר על הקיבוץ ולצאת להשפיע, ללוות, לשנות, לעבוד מערכתי, להטמיע שפה רגשית ועוד.ו כך אני יוצאת לעולם הגדול .כתבתי תוכניות בית ספריות. כתבתי תכניות לכל השכבות לפי הצרכים.( אשמח לשלוח ולשתף יועצות ומורים) בניתי אתר (בחיי שמקסים).ברק בעיניים,התרגשות שיא. ואז המציאות -כל קשר בינה לבין מה שחלמתי, לחלוטין מקרי. אחרי שלוש שנים בהם יום העבודה שלי נראה בדיוק כפי שמתואר בפוסט הקודם (במקרה הטוב, ביום שקט). היו גם ימים בהם חטפתי מכות מילדים, או שהייתי שק חבטות של הורים. שלא נדבר על שעות הוראה כדי להשלים משרה.(יועצת יחידה בבית ספר של כמעט 600 תלמידים ותלמידות) כי אין תקן ליועצות ולמנהלים אין שעות. ואז בערך בשעה ארבע, כשסוף סוף הגעתי הביתה (במקרה הטוב - כי לפחות פעמיים בשבוע או שלוש יש השתלמויות עד הערב ליועצות מתחילות) מתחיל יום עבודה נוסף, שנמשך בערך עד חצות. (כי במהלך כל היום לא הצלחתי לפגוש הורים, מורים ומורות, לכתוב דוחות ועוד).הצלחתי להחזיק מעמד שלוש שנים.לאט לאט התסכול גדל. הפער בין החלום לבין המציאות נהיה בלתי נסבל. ואז הגוף שלי מרד וכשל .ויום בהיר אחד הודיע לי שאני יכולה להמשיך ככה אם בא לי, אבל בלעדיו. עד כאן לעכשיו. (אני בטוב - לא לדאוג)

המשך יבוא.....